מי שמכיר אותי (יפעת שי-יוספזון) יודע שבאמתחתי מספר שנים של שירות במשטרת ישראל ו – 13 שנים של עיסוק בתחום באופן די חריג התחלתי את טרום ההתמחות שלי בשנה א’ במקביל ללימודי המשפטים והעבודה במשטרה. אלה היו ימים ללא שינה וללא מנוחה אך עם המון סיפוק.
רבים תוהים ושואלים אותי מדוע בחרתי דווקא בתחום הזה שב98% מהזמן מפסידים בו. הלקוחות לא מרוצים ואתה מתרוצץ לך בין בתי מעצר. “ואיך בכלל את יכולה לייצג אותו/ה אחרי מה שהם עוללו?”. אין לך לב?
ואני משיבה תמיד:
ראשית אלו הם חיי. כמי שמיום היוולדה נולדה לרחש מכשיר הקשר הקורא בקולי קולות גם בבית וגם ברכב הצמוד של אבא. כמי שהיא דור 4 למשפחה של שוטרים והשוטרת מס’ 10 במשפחה, שהשתלטה על עבריינים שגבוהים ממנה במטר, שישבה במארבים ללכוד נרקומנים, שבשעה שכל חבריה לספסל הלימודים למדו למבחנים בשנה א’ בבית, התרוצצה בין הטילים (מלחמת לבנון השנייה) במהלך משמרות, ובזמן “המנוחה” בין האזעקות, ישבה בבית ולמדה למבחנים (סיימתי את כולם בהצלחה במועד הראשון) וכשניסתה ללכת לישון סופסוף בתום יום מפרך, הייתה מתעוררת לקול מכשיר הקשר שהוצב בבית ברוב גאון וקרא: “תחנות צפון כאן צפון, מטח טילים לעבר מעונה/טבריה/ נצרת וכו’).
כמי שחוותה את התגבורים האינסופים בירושלים ומירון. כמי שחיה את חקירת רצח תאיר ראדה מאותו יום ארור בו נרצחה הילדה התמימה ועד עצם היום הזה, ועוד ועוד… תקצר היריעה מלתאר את הקשר העמוק שלי לתחום הפלילי בכלל ולשוטרים בפרט שליבי איתם.
לייצג נאשמים איננה משימה קלה כלל ועיקר. אבל צריך לזכור שני אדנים מרכזיים: 1. ישנם חפים מפשע, שכל כך לא פשוט לייצגם בעולם משפטי כל כך מוטה לכיוון אחד. 2. כל אדם באשר הוא אדם זכאי לייצוג משפטי.
לא לכולם הטיעון השני מתיישב היטב. אבל בשביל זה אני כאן קשה לתאר במילים ולהבין נכונה את התחושה העוצמתית, שאין שנייה לה – הוכחת חפותו של אדם.
דמיינו לכם, שמישהו, מסיבה כלשהי היה מחליט להעליל עליכם עלילה, והייתם מוצאים עצמכם נופלים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – ממעמד של קצין בכיר במשטרה אל ספסל הנאשמים כאחרון העבריינים…
הדיון כמובן מתנהל בדלתיים פתוחות. משמע בשעה שאתה יושב על ספסל הנאשמים, יושבים לצדך עבריינים שאתה היית מעורב בהבאתם לדין. ואתה יודע….כמה שאתה יודע שלא עשית דבר…והגורל האכזר הוביל אותך לשם ואתה חסר אונים.
אילו רק יכולתם להיות נוכחים שם, באותה עת באולם של כבוד השופט ליפשיץ, באותן דקות משתקות…הייתם מבינים.
התחושה הזו של סלע עצום שבין רגע מתפורר לו ונעלם באחת – הנה הצלחנו.
אתה זכאי. אתה נקי.